הורים, שחררו! כמה מילים על גוננות יתר של הורים על ילדיהם 

Lenore Skenazy , עיתונאית ניו-יורקית ומנחת טוק-שואו, עוררה סנסציה בשנת 2008, כאשר היא סיפרה בטור האישי שלה, על כך שאפשרה לבנה בן ה-9 לנסוע לבד ברכבת התחתית בניו-יורק.
גילוי זה "זיכה" אותה מהר מאוד על-ידי האמריקאים בתואר "האמא הגרועה ביותר באמריקה".
השאלות המתבקשות כתוצאה מהסיפור המתואר הן רבות. האם באמת מה שעשתה Skenazy הוא נורא כל כך? עד כמה אנחנו אמורים לתת מרחב וחופש לילדים שלנו ועד כמה עלינו להגן עליהם? מדוע גוננות יתר יכולה, בניגוד לדעה הרווחת, להזיק לילד, והיכן עובר קו הגבול בין דאגה לגיטימית לבין גוננות חונקת? כל התשובות לכל השאלות כאן בהמשך.

על הורי הליקופטר, גוננות יתר ומה שביניהם

גוננות יתר היא מצב שבו אנחנו, כהורים, פוגעים במרחב האוטונומי שאמור להיות לילדים בהתאם לשלב ההתפתחות שלהם, וחוסמים התנסויות שלהם, בשל דאגות ופחדים שלנו עצמינו יש.
גוננות יתר של הורים, תופעה המוכרת גם בשמה הלועזי כ- Overparenting היא מעין "חיבוק דוב", שמטרתו לסלק מכשולים או אתגרים העומדים בפני הילד, והיא באה לידי ביטוי גם בדאגת יתר לילדים ובהתעסקות ללא גבול באושר שלהם. הורים כאלה נקראים גם "הורי הליקופטר" בשל הנטייה שלהם "לרחף" כל הזמן מעל לראשם של הילדים, ו"לנחות" כאשר מתעוררת בעייה כדי לתת תמיכה וסיוע, ובלבד שהילד לא יצטרך להתמודד עם האתגר בעצמו.

מדוע ההשפעה שיכולה להיות לגוננות יתר על ילדים היא שלילית?

הורים שמגוננים על ילדיהם יתר על המידה שולחים להם מסר, כי העולם שבחוץ אינו בטוח מספיק.
מסר כזה, שילד מפנים לאורך שנות התפתחותו, הופך בהמשך לאמונה מגבילה, שתגביל אותו בחייו ותמנע ממנו לקחת סיכונים. אמונה, רצוי לציין בהקשר זה, היא מחשבה שחוזרת על עצמה שוב ושוב זמן רב, עד כדי כך שהיא מתקבעת בתודעה בצורה חזקה, ודרוש אימון רב כדי לפרק אותה. "אם אצא לרחוב, אני עשוי להיתקל בחפץ חשוד"- זוהי מחשבה. לעומת זאת "העולם הוא מקום רע ומסוכן"- זוהי כבר אמונה, שסילוקה יהיה כרוך במאמץ מנטלי ובתרגול רבים. ילד שיגדל עם אמונה כזו, יתרגל, בחייו הבוגרים, לחיות ב"אזור הנוחות", והמחיר הוא, שהיכולת שלו לצמוח, להתפתח ולהתעצב כבן אדם ולהפיק את המירב מחייו תהיה מצומצמת יותר.

"גדלתי בתוך 'כלוב של זהב' כבן זקונים אחרי שתי בנות", מספר אורן (שם בדוי), במסגרת כתבה של אפרת רוזנטל שהתפרסמה לפני מספר שנים ב-Ynet. "אם נפלתי, ההורים שלי היו קופצים עלי בהיסטריה וכועסים עלי. אני זוכר שבפעמים המועטות שכבר יצאתי מהבית הרגשתי כאילו אני מהלך בתוך שדה מוקשים, נזהר, מפוחד, מצפה לגרוע מכל", הוא מסביר. חוויותיו של אורן הן דוגמא מובהקת לאופן, שבו חרדות ודאגות יתר של הורים, יוצרות גוננות "חונקת", מבנות תפיסה מאיימת ושלילית של הילד על המציאות.  

גוננות יתר עלולה לגרום לילד לפתח חוסר ביטחון עצמי

מעבר לאמור, קיימים מחקרים המראים, כי גוננות יתר על ילד עלולה להוביל לתחושות של חוסר ביטחון עצמי.
הילד, שהוריו לא נותנים לו לקחת את הפיקוד במרבית הסיטואציות בחייו, לומד להאמין, כי הוא אינו מסוגל להתמודד עם החיים, מה שבתורו, מייצר חוסר ביטחון עצמי, שיכול לבוא לידי ביטוי בגן, בבית הספר, באוניברסיטה, ואף בהמשך, בחיי הזוגיות ובתחום המקצועי.

נכון, שהחיים בחוץ מציבים לא מעט איומים וסכנות לילדים בפרט ולבני אדם בכלל. אך הם גם מציעים אינסוף אפשרויות ודברים יפים, שאנחנו מונעים מהילד לחוות, מאחר שאנחנו חוששים שייפגע.
בשלב כלשהוא בחייו, הילד יצטרך להתמודד בעצמו עם חייו, היות שההורים לא יכולים לגונן עליו לנצח. ההתמודדות הזו תהיה הרבה יותר קשה, כאשר היא תגיע לראשונה בגיל 18, עת הילד מתגייס לצבא.
ילד שחווה כשלונות, שהתנסה בסיטואציות קשות ושנתקל גם בצדדים הלא יפים של האנושות, יהיה חסין יותר נפשית כדי להתמודד עם מהלך חייו.  

שפרו את איכות החיים שלכם ושל ילדיכם

הרצון להעניק לילדים שלנו איכות חיים, לתת להם את הכי טוב ולרצות שהם יהיו מאושרים הוא טבעי ובריא. אך כאשר הוא מונע מהילד לחוות, להיכשל, למעוד, או לחילופין להצליח ולצמוח, אז הוא כבר בעייתי.
אם אתם מגוננים יתר על המידה על הילדים שלכם, וחשים מתוסכלים מדאגנות היתר- פנו אלינו לייעוץ, ונשמח לעשות את המירב כדי לעזור לכם לקבל מענה לבעייה ולשפר את איכות החיים שלכם ושל ילדיכם.